כתיבה וזיכרון

כתיבה וזיכרון

הסוד היה סיפור שתוק שלא מדברים עליו. איך עושים את זה? איך מספרים סיפור חשוב שנשמר בסוד או סיפור הנושא כאב גדול בתוכו ? הדרך היא בדיוק כמו לעבור בתוך  מכשול, המעבר הזה מביא עמו בהכרח תחושות ורגשות אך בסופו תיבת אוצר.

נקודות הפעלה בכתיבה

דרך טובה להתחיל לספר היא פשוט לכתוב דיאלוג עם דברים בעולם, לדבר עם העולם דרך חפץ או צילום ישן שיש לו קשר או שמזכיר לנו את הסוד או את הסיפור. אפשרות נוספת היא לכתוב דיאלוג ולשוחח בכתיבה עם שיר שהמקצב והמילים שלו הם חוויה אסטטית נעימה ויכול להיות כמו יד המושטת לנו בעת המעבר במכשול.

כתיבה בדיאלוג ,שאילת שאלות שמופנות פנימה לתוכנו והחוצה מאתנו, מתחילה לשחרר את הסבך ואת המקום השתוק.

פעמים רבות בעת עבודתי אני שמה לב ,בעיקר עם בני נוער , שציור עם מילים – כלומר קומיקס – ערבוב של מילים וצורות ציור, יוצר את הסיפור בעצמו, מעין צילום עצמי דוקומנטרי של השאלות והסיפור.

בפרוייקט שיחזור הזיכרון של משפחתי אני נעזרת בטקסטים שנכתבו בידי הדוד שלי ואני כותבת בהמשך להם את המחשבות והשאלות שלי, שבחלקן הפכו לשיר ולסיפור ילדים, וכל זאת כדרך לתווך לילדים במשפחתי את המידע כשהוא קשה לעיכול, לעיתים אני כותבת ביומן יוצר שלי מחשבות מילים או מציירת. ואחר כך חוזרת ליומן והופכת את חומר הגלם הזה, ממש כמו עבודה עם גוש חימר ,ליצירה בפני עצמה עם צורה ותוכן.

איך כותבים על כאב?

פעמים רבות סוד מחביא כאב .ראשית נתכוון לזהות את המהות של הכאב. הכאב הוא ההתכווצות וההתנגדות שקיימים בנו לנוכח רעיונות אירועים או טראומות, ההתכווצות הזו היא מעין מחסום או סיבוך שיש להתיר למוסס, המנגנון שיש לשחרר.

הכתיבה על הכאב אם כן היא תנועה בין הניגודים שיוצרים את הקשירה החזקה הזאת, ממש כשם שאנו מתירים קשר סבוך. כתיבה על תחושות הגוף משחררת את התקיעות שבקשר, מתירה את הסיבוך של הקשר, זו היא  ההתבוננות עצמה שדרך הכתיבה המאפשרת מודעות אחרת על הסיטואציה, התרחקות מן האירוע והתבוננות בו ממרחק אסתטי.

מרחק אסתטי בכתיבה מתבטא כך- אם מדובר באבדן בהכרח הגוף זוכר ומגיב לכן בתחילה לא נציין את המלה 'אובדן' אבל כן ננוע בכתיבה בתארנו את תחושות הגוף. זה הוא תרגיל בהתמקדות שמשחרר פיזית ורגשית.

אפשרות נוספת היא לכתוב על הסביבה או הנוף שמושך את תשומת ליבכם, העולם תמיד מאותת לנו רמזים, בצורות בצבעים בקולות בריחות בטקסטורות, לאלה יש משמעות כי אנחנו מתבוננים בהם, הם עצמם מביעים חוקי יקום של ארוס וטאנטוס של מעגלי חיים, כך מראות העולם הופכים למורה הגדול עבורנו ומלמדים אותנו את דינמיקת החיים – הולדה ואובדן של מעגל מחזורי.

מציאת משמעות

התהליך הפרשני שאנחנו מצמידים לתצפית שלנו נותן לנו ולטקסט משמעות, ומחזק אותנו ובונה סיפור, כך אגב נכתבו בעבר המיתוסים כסיפורים קטנים המסבירים ומפרשים תופעות שונות.

לעיתים בתהליך הכתיבה אנחנו נחשפים לסוג מסויים של רצון לחקור את אבדן החיים שבעבר, לעומת רצון לשחזר וליצור סיפור חדש של חיים. זו היא ההבנה שהחיים בנויים מניגודים, מצד האחד עומד הטאנטוס שמייצג את המשיכה אל החושך אל הצד האפל ואולי אף למקום בו המוות מצוי . טאנטלוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית, שהסיפור אודותיו רווי בתוקפנות ומוות . לעומתו בצד השני מופיעה המשיכה של כוח הארוס שהוא יצר החיים והתשוקה, ארוס הוא אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית . בפסיכולוגיה של העת המודרנית משתמשים בתיאור זה על מנת לתאר את הקיום שלנו שבו טמון מאבק בין החיים למוות.

ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' מספר על רגע היציאה מן המחנות כרגע של מפגש עם מציאות שונה מאשר במחנות, לפתע כל הפריחה סביב מכה בהלם את הניצולים. ומה עושים עם האבסורד הזה שמכה את התודעה ? בתוך המחנות הסבל כבד מנשוא ובחוץ ההרמוניה שולטת והיופי פורח.... ויקטור פרנקל שחווה את השואה במחנות המציא את שיטת הלוגותרפיה , כתיבת עצמנו כניתוח אקזיסטנציאליסטי. אופן כתיבה זה מאפשר מציאת משמעות תוך כדי עשייה ומימוש עצמנו. הוא המציא שיטה זו מתוך רצון עז לגשר על הפער שבין הסבל הרב ליופי הרב וההרמוני שבחיים.

למה חשוב לזכור?

אנחנו פועלים על פי למידה וזיכרון כל חיינו, כל קהילה מושתת על זיכרון ועל סיפורים קאנוניים, אך יותר מכל הזיכרון מסייע לנו להתמצא במרחבים של חיינו ומכונן את זהותנו.

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי המלחמות ונפגעי פעולות האיבה, אנחנו מרבים לשחזר, לשאול ולהתבונן, למעשה כבר מסדר הפסח אנו מצווים להגיד לבנינו ולבנותינו את סיפור יציאת מצריים שם מתוארת מלחמה בין החושך לאור, אנחנו עסוקים בזיכרון המכונן של עמנו.

ימי הזיכרון הופכים לזיכרון קולקטיבי אך גם לזיכרון אישי. בעידן שלנו שבו לכל אחד ואחת אפשרות להגיע למידע, חשובים האותנטיות והייחוד, הדיוק בעובדות ובמסמכים המספרים סיפור, יש שמספרים סיפורם ב  i docu   ויוצרים סרטון וידאו המספר את סיפורם באופן יצירתי. הרצון להגיע לחקר האמת למצוא את הסיפור המקורי הוא רצון ההישרדות שלנו, לדעת מאין באנו ולאן פנינו מועדות, או במילים אחרות אלו השורשים שאנחנו מחפשים כדי ליצור לעצמנו את מקור התרבות שלנו שבה אנו חיים. זיכרון אם כן הוא חוליה מקשרת בין הדורות!!!

כתבו את זיכרון משפחותיכם ויקירכם כחלק משגרת החיים ותבטיחו לכם חיבור משמעותי לחיים.

ואסיים בציטוט מספרו של סארטר 'האקזיסטנציאליזם הוא ההומניזם' - על האקזיסטנציאליזם הוא אומר - " אין תורה אופטימית יותר, מכיוון שגורל האדם מצוי בו עצמו...שכן התקווה נמצאת בפעולה ורק המעשה הוא המאפשר לאדם לחיות" ואני אומרת – כתיבה היא פעולה, היא מעשה וחיים והיא תיעוד הזיכרון.