מסיכות והפיכות

מסיכות והפיכות

המשחק והחיקוי

המסכה היא האביזר המרתק ביותר שאי פעם חקרתי. מדוע זה כך? יתכן שהמסכה עצמה היא הווית החיים - המימזיס, שאריסטו מטיב לתאר בחיבורו פואטיקה כשהוא מציג את המשחק והחיקוי. אנחנו מתאפרים, מתלבשים, עוטים מסיכות, מחליפים מופע חיצוני, אפילו בחיי היומיום על מנת למלא תפקידים בחיינו על מנת להגן על עצמנו החשוף הייחודי.

ראוי להפנות מבט אל הסברו של אריסטו – "...שתי סיבות בדרך כלל הולידו את אמנות השירה ושתיהן טבעיות. שהרי החיקוי (מימזיס) מוטבע באדם מילדותו והוא נבדל מבעלי חיים אחרים בזה שהוא החקיין שבהם והוא רוכש את ידיעותיו הראשונות דרך חיקוי וכולם נהנים ממעשי החיקוי"

אריסטו ממשיך לתאר גם את הסיבה השנייה 'החוש להרמוניה המוטבעת באדם'. החיקוי מעניק הנאה לצופה, מעניק את עבודת הפיענוח, ההבנה, ההכרה, ואלו יוצרים עונג אצל הצופה. כל זאת אריסטו מתאר כחיים והתיאטרון. ובהמשך כשאזכיר את הכתיבה תתבהר ההנאה הזאת אף יותר.

איפה נמצא מסיכות בעולם? בקרנבלים שמתרחשים מעת לעת, בעולם הקדום בפולחנים בעת טקסי המעבר, במשחקי ילדות, בתיאטרון, במשחקי פיתוי, באופנה ובפרסום, בתעשיית הבידור, בפורים ובאמנות. אך יתכן שכל חיינו אנו חיים במסכה? את  התשובה על כך אשאיר בידכם, בינתיים המשיכו לקרוא על המסכה וההתחפשות והחליטו.

'הביצה שהתחפשה' היא סיפור ילדים נהדר של המשורר והסופר דן פגיס, בו עוברת הביצה תהליך של התחפשות ולבישת מסיכות עד לרגע בו היא הופכת למהותה האמתית. פעם הביצה היא פרח ופעם היא בלון ופעם היא פטרייה וכן הלאה. היזכרו רגע כמה פעמים במהלך חיינו ניסינו להיות משהו או להיכנס לתפקיד מסוים? אנו מחפשים שוב ושוב את המהות הפנימית שלנו את זהותנו האמתית ודי לנו שנקשיב לדמיון בין האותיות של המילים 'תחפושת' ו'חיפוש'. זה הוא תהליך של מטמורפוזה, התגלגלות מצורה לצורה ממש כשם שהאלים הקדמונים (מן המיתולוגיה) יכלו להפוך בין רגע מדמות אלמותית לצמח או לחיה או אפילו למי אגם. מטמורפוזה היא גלגול והפיכה מצורה אחת לאחרת.

קחו למשל את המילה 'פורים' – גורלות, ואת המסר של  סיפור המגילה  - ונהפוך הוא. המעבר מטרגי לקומי איננו מוזר לנו כלל, התחבולות בהן השיגה אסתר המלכה את רצונה הופכות את הפור – הגורל המוטל על עמה – גזירת השמדה. לפתע הקומי והטרגי הופכים לשתי תהלוכות הדרמה – זו תהלוכת המוות והקורבן הטרגית לעומת תהלוכת החיים וחגיגת החושים שבגוף המעידה על המשכיות החיים והפריון. אין זו סתם חגיגה, הקומי והחיים מדיחים את הטרגי מכס המלוכה שלו, וכך גם מתחילה שרשרת של ניסיונות הכתרה / הדחה : ושתי מנסה לתפוס עמדה פמיניסטית ומסרבת לפקודת המלך וכתגובת נגד מודחת ממעמדה – המלכה. מרדכי תופס את בגתן ותרש סריסי המלך שמתכננים לשלוח יד בחיי המלך ובמידע זה הוא ישתמש כדי להציל את עצמו ולרומם מעמדו אצל המלך. מרדכי מסרב להשתחוות להמן והמן מנסה לתפוס מקום של כבוד בתחבולות, המן מודח מתפקידו, והוא מושפל בתהלוכה בה הוא מוביל את מרדכי אחר כבוד, בהמשך אסתר מזמינה את המן והמלך למשתה שם היא מספרת למלך על הגזירה הרעה שהמן גזר על עמה. בסופו של דבר המן ומשפחתו מוצאים להורג בעקבות המזימה שלו להשמיד את העם היהודי. ומה בעניין התחפושת והמסכה - אסתר ממסכת את זהותה היהודית בתחילה ויש שמפרשים את שמה אסתר כי הסתירה והחרישה את יהדותה. מרדכי דודה, עוטה בגדי אבל, אך כאשר הוא חוגג תלבושתו הופכת ליפה בצבע תכלת וזהב בוץ וארגמן שהם סמלי מלכות ורוחניות.

נהפוך הוא - היא טכניקה של שינוי כיוון בתפיסת החיים, פחות רציונאליות פחות התפתות אחר מה שנראה כלפי חוץ ויותר אינטואיציה. נהפוך הוא נתפסת כאחד מיסודות היצירה שבהם אנו יוצרים ייחודיות.  איך זה מתרחש ? המבט שלנו כלפי חוץ ופנים בו זמנית יוצר אותנו כל הזמן – אני בו זמנית אשה וגם ילדה, הפיכת המבט מחד כיווני לרב כיווני, מאפשרת ראייה כוללת של מי אני.  עוד סוג של היפוך הוא הפיכת המבט מכיוון רע ל- כיוון טוב, או למעשה מהטרגי לקומי, זו היא יכולת לשחרר שיפוט, נטישת ביקורתיות שמתישה,יכולת שפותחת פתח לדבר חדש, לראייה ערה ומפוכחת על המציאות ועל עצמנו. הפיכת מבט זו מגייסת את העוצמות שלנו הופכת אותנו לשליטי חיינו לא עוד קרבן. והגורל יהיה שיהיה הוא מתרחש ואנו בגמישות נעים ומסתגלים, מוצאים את הדרך אל הטוב.  דוגמא נהדרת במילים פשוטות  נמצא אצל שקספיר שפותח את המחזה 'מקבת' – במשפט 'הטוב הוא רע הרע הוא טוב' ובכך מבטל את הניגודיות והמתח השורר בין טוב לרע. ובחשיבה הקלאסית היפוך גורל-  זה היפוך בהכרה, אריסטו בחיבורו פואטיקה טוען שזו היא  גמישות ההכרה -  ושתהליך זה הוא היופי,  נראה זאת בשיא המחזה הסיפור או השיר. ואם הזכרנו את גדול המחזאים הבה נראה מה התחבולה המעניינת שמאפשרת היפוכים  וחיפושים במחזותיו.

במחזותיו של שקספיר, נשף המסכות הוא המקום לבירור פנימי בטוח של הזהות האמתית שלעיתים ,ואולי תמיד, מורכבת ואף היברידית, בלב מחזותיו מצוי ה'מאסכ', שהינו המקום הבטוח סיטואציה משוחררת מהיום יום ,תחום הביניים, המורוטוריום (שמיטת החובות מלתת את הדין על תעלולים) בו ניתן לבצע תעלולים, להתחבא מאחורי מסיכה, לרקוד לשיר לנאום לשחק, הא... ומי טבע את המושג ' כל העולם במה וכולנו שחקנים ' ? וויליאם שקספיר כמובן. נשף מסיכות הוא מושג בדרמה והוא מאפשר לנו להיות בזמן ביניים, במורוטריום – בגבול שבין לבין, כאשר אנו עוטים מסיכה ותחפושת ולהפוך את מראנו מצורה לצורה.

הכיסוי והגילוי בכתיבה – הציור הלשוני הוא כיסוי במילים, לעיתים נדרשת רגישות גבוהה  בכדי להבחין במצלול ובמקצב הטקסט בכדי להבין משמעות פנימית .לעיתים המשמעות נגזרת מתוך שלוב התוכן והצורות. טענתי היא שהמצלול  הרטט המוסיקלי,  והמקצב מספרים על הרגש שבתוכנו  שאנו מקפידים לכסות והלביש באלפי שכבות וצורות, יתכן שנקרא טקסט ונחוש אי נוחות, זו היא הזרה, תחושה של זרות ודחייה כאילו פגמו בהרמוניה המתבקשת, אך למעשה זה הוא דיווח אותנטי של הרגש המבקש לפרוץ החוצה להתגלות! ויש  לעיתים הגזמה במצלול ובצורות בכדי ליצור צורה יפה מאוד לעומת התוכן רק כדי לטלטל את התפיסה המורגלת שלנו של קבלת היופי כמובן מאליו. ואז המשמעות היא זו – טלטלה, חיפוש חדש של היפה והטוב. חיפוש והגדרה מחדש ליפה שלבש מעטה של הגזמה. ובגילוי אנו מוצאים יופי בפשטות, בהיות הדברים יחדיו כל הניגודים יחדיו. אנחנו מפיקים הנאה רבה מן הגילוי ומהחיקוי זו הנאת הקריאה שאריסטו מדבר עליה השאיפה ליצור הרמוניה.

ולבסוף... מכל המסכות הכי נוכחים היום הנם המסכים באשר הם : אז אולי הם מטפורה למשהו חוצץ אבל משתף וחוצה יבשות,חוצה זמנים ומאחד פה ושם אנשים, וכדאי  רק שנשתמש במתינות ולא בהגזמה.

מסכים בחיים שלנו- נייד, טלוויזיה, סרטוני הווידיאו קליפ, טאבלט, המחשב הנייח המחשב הנייד, פרסומות בלוחות אלקטרוניים בצבע ניאון, מסך הגדול של הקולנוע, מסך התיאטרון, מוסיקה באוזניות שהורדה ממסך בוהק, וויז בדרכים ועוד ועוד... ממסכים בעת אחת ומחברים אותנו לעולם מהיר יותר חוצה גבולות וזמן בכפר גלובלי ענק.

ועם קריצה לתחום השירה וההגזמה

שיר על להטוטי מילים

מעשה בשני רוכלים נוכלים

סוחרים בחרוזים שקופים

שודדי חרוז הראויים לבוז,

ויסופר בלוליין שבחריזת לשון הוא כביר,

מגלגל מילים בפיו משחיל בחוט לשיר,

חורז צלילים ורז בחיבורי מילים.

אתם פרשו את זו הפרשה

את המעשה הנלוז שנעשה,

מתחילתו של השיר עד סופו שנגוז

לא יפסיקו השודדים לחרוז ולבזוז,

החרוזים שהם רכושו של הפייטן

אוצר המילים שאסף ובטובו שזר נתן

מצלילי השוק, מפקיקת הבקבוק,

הוא שר לכולם, איזה יופי הלהטוט!

והרוכלים ברוע לב לא בליל שחור, אלא עכשיו

מתירים בכוח ובלי אכפת את היופי מטורי שיריו

מפזרים ת'חרוזים מוכרים בהנחה גמורה

חרוז חרוז אך מה הפלא בפניהם ומה התהייה?

אף קונה לא מתפתה לקניה המוזרה

כי זאת הם לא השכילו דעת למשל-

חרוז אחד איננו שיר אחוז בכלל,

גם לא תענוג של יופי ממלא

ואפילו לא מושך וטוב מראה

רק חרוז בזוז, בזוז!

ועכשיו השיר פזור ואינו מוכר

ככה צירופיו נותרו כחוט מותר

ואין לדעת מתי ואיך יצטרפו לשיר אולי...

ואם אתם אותם תראו

שימו באסורים ורשמו :

כאן פורעי חוק כלואים

אין הם משוררים אלא גנבים

מוכרים חרוז בזוז

סכנה לממלכת השירה

אין לשחררם בבקשה!!!

סופ- דבר

יש להודות בפני רבים

אילולי הגנבים

של חרוזי השירים

לא ידענו כלל

שיש טוב ורע

יפה ומכוער

וכך היינו במשגה

טועים

שאלו הם פני הדברים.

·מוזמנים למצוא את ההיפוך.