שליחות וסליחות - מציאת הקול בכתיבה.

שליחות וסליחות

מציאת הקול בכתיבה

" מהי סליחה? הסופי עונה – זהו הניחוח שהפרחים מעניקים כאשר הם נמחצים " (רומי – משורר).

הדיבור קדם לכתיבה. הקול,ההברה, ההמייה, המלמול, אפילו הפליאה בפה הפתוח והשתיקה קדמו לכתיבה.

הקול הוא ראשוני,הקול הוא אחד מסימני החיים הראשונים, מיד עם לידת התינוק אנו מצפים לשמוע קולו כאות לחיות כאות להיות. באמצעות הקול, הרך הנולד יכול לתקשר עם הסביבה ולהביע את עצמו. הקול עדיין איננו דיבור, בינתיים הוא יכול להיות נהמה, בכי, גירגור, צעקה או צווחה, ולעיתים הוא זימזום והימהום -

שמות רבים למבע הקולי, אבל עדיין מהו הוא אותו 'קול' שאותו מחפשים כולם בכתוב, אותו חותם אישי שרק הוא מעיד על היותנו – עצמנו, המעיד על זהותנו? האם הוא ניתן לפיתוח? האם הוא קיים אצל כל אחד מאיתנו?

בוודאי שהקול הזה קיים, מוסיקות שלמות כתבו את הקול הזה דרך הרגשות והתחושות, למשל -'קול העצב', התחבר במסורות המזרח למקאמים שהנם סולמות צליליים בכדי לאפשר מבע קולי של קשת הרגשות, החיג'אז הוא סולם צלילי כזה והוא מביע געגוע כמיהה, ועצב. בבתי הכנסת ישמעו ביום הכיפורים פיוטים ותפילות בסולם החיג'אזי .זה הוא קול העצב הגעגוע התחינה והבקשה. ובאיזה אופן אנו הופכים למבצעים של הקול שלנו? כאשר אנו הכלי והקול עובר דרכנו.

הכלי והקול-הנם קרובים בהגייתם ובתיפקודם – הקול עובר בכלי, מופק בכלי ומביע את הכלי – למה הכוונה? כשאנו כותבים הקול נכתב מתוך הגוף בהקשבה תמידית ל -'מצב הרוח הריגשי ' של הגוף כך אנו רגילים מרגע היוולדנו כך היה מימי קדם, קשב למצב הפיזי של הגוף - האם אנו רפויים האם אנו נינוחים או שמא מכווצים האם יש בנו כאב או אולי תחושת רווחה ואפילו עונג? כל אלו הן תחושות שמעידות על המצאות הרגש בגוף, אין פה רע או טוב, להפך ההקשבה לתחושות הללו של הגוף לתגובות שלנו אל האירועים הבאים מן החוץ היא ההקשבה – לאמת, למקור שלנו שלעולם לא ישקר באשר לעמדה שלו, לניסיון שלו ולחוויה שלו. זו הקשבה לאותנטיות שלנו לרצון הגבוה שלנו, הרצון להיות משמעותיים, מוגנים,נאהבים,ממומשים ומצליחים, שקשור בעבותות למה שיוצר אותנו ויצר אותנו,איכות של יקום יוצר, פשוט כך כמו ב'תאוריית ההתקשרות' שבין ההורים לתינוקם – הרצון תמיד בביטחון ואהבה, תינוק שאינו מרוצה ולא חש ביטחון - ירים קולו לעומתו תינוק מרוצה - ימלמל בחדווה ובעונג. שני התינוקות הללו נהדרים, קשובים לגופם, זו היכולת שלהם הנעלה והכה יפה של המבע טרם דיבור, בטרם הפך קולם מדבר את התחושות! התאוריה הזו משקפת את הקול וההקשבה לו כמפתח להתפתחות וקיום!

לרגע ייחודי זה כוונתי, אז איך כמבוגרים אנו מדברים ואיך אנו כותבים את קולנו? איך אנו מממשים עצמנו ומתפתחים ? ג'וליה קמרון שכתבה רבות על תהליכי הכתיבה אומרת שזה פשוט – גילוי. אלו רגעים קסומים שלגילוי.

בתקופה שבין ראש השנה לסוכות אנו בתקופת גילוי, מגלים שוב את קולנו, כיצד זה מתרחש? בעת שאנו עוסקים בתפילות פיוטים ובחשיבה ודיבור – הגוף שלנו נע ושר מי בקול רם מי בשקט ומי בהתכנסות בהקשבה להמיית הגוף - המצב הזה מפעיל בנו זיכרון ורטט של המוסיקה הנושאת קול ראשוני, הד שמצוי במילים המושרות. להטמעת המוסיקה הזו מצטרף עיקרון עצירת הזמן.

עצירת הזמן,ביום הכיפורים יוצרת תחנה בזמן, להתבוננות, להקשבה, למבט כן על עצמנו ללא כיסוי,בשיטת ימימה המתמקדת בשפה, רגע הגילוי מגיע בהמתנה– ברגע שאנו עוצרים אנו ממתינים ומתבוננים לתוכנו פנימה ומתוכנו החוצה, מה שאינו מתאפשר ברצף היומיומי הרגיל שלנו. ואז כמו בהילוך איטי מתגלים לנו פרטים והקשרים חבויים שהיו מכוסים!

מתרחש דבר מופלא - הזמן למעשה עומד מלכת ורק הגוף שלנו מדבר את החיים ואנחנו מקשיבים, מתגלה לנו קולנו שהוא – אנחנו, כמו הרך הפעוט השומע עצמו בפעם הראשונה, יתכן שנחוש טוב ויתכן שנחוש עצב או מועקה ונרצה אולי לשחרר את התחושה הזו ונשהה עמה בסבלנות בשקט, לפתע נבין מדוע אנו חשים עצב או שמחה לפתע ייחשף בפנינו המנגנון שהוביל לתחושות ואז במעין קריאת פליאה - הא!!! נבין.

אפשר ליצור את הסיפור שלנו מחדש דרך הקול הזה, נוכל גם לכתוב את ההתנסות הזו במילים, נוכל באותה העת לשלוח מה שאין לנו צורך בו יותר למרחבים של הזמן. זה תהליך הסליחה, ראשית לשחרר עצמנו, לסלוח לעצמנו על היותנו מתוחים, קפוצים ביקורתיים ואולי קשים מידי - כלפי עצמנו - נוכל כמו הפעוט הרך פשוט להיות אנחנו, בלי להיות מודאגים כל כך מתוצאות, נגלה שהכיפור הוא על מה שכבני אדם אפשר כבר למחול לו ולסלוח עליו, נגלה שלכולנו יש רצונות, תשוקות, מחשבות ורגשות, ונגלה שיש מרחב גדול שאליו אפשר לשלוח תחושות כאב או כל דבר אחר שאין לנו צורך בו .

אני ממליצה מאוד לכתוב בתקופה זו - כשכותבים את ה'שליחה' הזו, אנו מפנים מקום לתחושת השמחה והצמיחה – לקראת סוכות כמובן, לקראת מעגל השנה החדשה.

כתיבה כזו היא אותנטית, היא הקול שלנו, הייחודי הראשוני, שיוצא ומדווח על מה שקורה בתוכנו, על איך אנו מביטים על העולם ואיך אנו תופסים את החיים. ימים אלו נותנים לנו הזדמנות למצוא את קולנו שבמילא מהדהד מתוכנו ללא צנזור, ותחת המוסכמה שכולנו אנושיים !

בין כסה לעשור הם עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור בראש השנה - הירח מכוסה ועשרה ימים אחריו מגיע יום כיפור. זו הזדמנות לקול שלנו להסיר את הכיסוי ולגלות את עצמו, או אז אנו מבחינים בניחוח של הפרחים בתהליך הפירוק והסליחה נשלח ניחוח נפלא - תמצית חיינו.