היסטוריה וחיספוס זיכרונות

היסטוריה וחיספוס זיכרונות

באחת הפעמים שהדרמנו לבאר שבע, לבקר את משפחתה של אימי תהיתי מה היה קורה אילו אם- אימי, תניח את ידה הרכה על ידית הדלת תלחץ לחיצה עדינה ונחושה ותהדוף את דלת העץ הלבנה הלאה רק בכדי לפגוש את אור פנינו הצעירים, הנכדים שלה. היינו שישה. עומדים בפני הדלת ונוקשים בעדינות, 'אולי הפעם?', התגנבה לה מחשבה אוורירית כמשב רוח מלטף בראשנו.

אבל, מעולם לא זכינו שסבתא רות תפתח בפנינו את הדלת. מעולם לא זכינו לעבור מתחום המשפחה החסרה לתחום המשפחה שכולה נמצאת. ושם בגבולין האלה, במקום שבו אנו עומדים ותוהים, תרים בעינינו אחר דמותה, מחדדים היטב שמיעתנו שמא נשמע את הד קולה, שם אנו שואלים למקור היותנו. בהליכתנו משם הד מחוספס של החצץ הלבן מכווץ את ליבנו.

היסטוריה. להיסטוריה יש אלפי תמונות, עדויות, דפים, קטגורים וסנגורים על כל דבר ודבר, אלה רואים במבט מתמשך אלה רואים במבט לאחור, ויש נאחזים בזיכרון קולקטיבי שנושא עימו עצב וערגה , שבתוכו סיפור גבורה, שירים סיפורים, נושאי דברים בטקסים ואפילו אנדרטאות.

לקח לנו זמן רב להבין שההיסטוריה והסיפור המכונן של השואה כלל לא מספר את סיפורה של סבתא רות, הטקס שבה את ליבנו, הצילומים קיבעו את מחשבותינו. רק שילדנו ילדים שהחלו לשאול על עברם על עברנו, נסדקה ההבנה שלנו, והתחלנו לשאול גם אנו.

זה סיפורה של רות שיראו לבית סילברמן. שבשנתיים האחרונות נאספים עוד ועוד פרטים ופריטים, שמגלים לנו עולם חדש, שמלמדים אותנו לעטוף באהבה את אימא ואחיה שנותרו, בלעדיה בארץ חדשה אליה היגרו.

וכאן בין תחום הידיעה לתחום הבלתי ידוע נכתב שירי המוקדש באהבה רבה לאימא שלי לאחיה ולכל הנכדים שלהם, שלא מוותרים על החוליה החסרה של שרשרת הכסף לבית סילברמן.

קודם הייתה השואה


קודם הייתה השואה.

אחר כך

קבעו

את הדומייה.

הגוף שעומד בלי

תנועה.

הזיכרון החודר

אל תאי

העצב.

ואז עם כל תמונה

של

דם

הדומייה משתלטת על

הגוף.

כי מהו אדם?

זרימת זיכרון

זרימת דם

זרימת העצב.

קודם הייתה השואה.

אחר כך

השתרר

שקט.

כי מהו זיכרון של כולם

שירים. סיפורים. תצלומים. אנדרטאות.

ומי העד שידע לומר

בפירוט,

תעלומות,

תהיות.

והשקט. שתק. והמשיך.

רק שלא נדע עוד...

רק שלא נדע עוד...

רק שלא

לא.

שתקנו יחד הרבה שנים.

ולא ידענו.

לא ידענו אפילו את

היות הדברים,

ובהשפלת הדגל, חשבנו שידענו

רק שלא נדע עוד...

אבל,

אתמול

כשליטפתי את ידך אימא, יד מחוספסת

שמתי לב שאני יודעת

דבר אחר-

את מגע העור הרך

ופעימות הלב.

לא ההשתכחות.

את סיפור האיימה מפעם.

לא כמעשייה, כדבר דבור על אופניו!

זה העובדות

הדף המספר.

זו החקירה, והנה כתוב:

רות שיראו - נלקחה לחקירה

והיא מחפשת מקום מגורים

מארץ לארץ..

אנו נוטים להאמין לה.


וכך היא ניצלה

ביפי תלתליה

ביפי גיזרתה,

במתק שפתיים שלה.


קודם הייתה השואה

אחר כך

הצפירה

אך שום צפירה לא סיפרה לי את סיפורה

לא דגל מושפל

לא דמעות בזווית העין.

רק בידייך המחוספסות מחיים

ובקוראך גרמנית שוטפת

את דברי החוקרים

ידעתי.


בחזרה לדף הראשי
© כל הזכויות שמורות לשרון שמע עמר