שירת הים והחירות לכתוב

שירת הים והכתיבה- מסה על החירות לכתוב

עתה משלומדת אני פיוט, היכלות של ידע נפתחים בפני, לפתע נודע לי שכתיבה היא פעולה של הקשבה אין היא פעולה של דיבור! כמו פיוט שלחנו עובר רטט בתוכי.

מה מושך אותנו לעבור את מדבר הדברים שקורין אותנו, חולות היום יום והמלאכה שמצטברת? זה הוא הים שבסופו. בהליכתנו לפתע, מתרעם הים לפנינו, שירת הים, לא עוד חול של יום יום אלא ים הגון של שירה, שפע של זהרורים, טיפה ועוד טיפה של מי המילים, גלים באים והולכים , כל גל צורתו שונה והים איננו מעולם רק אחד בלבד ובה בעת הוא אחד גדול. הכתיבה היא הזכות הגדולה להלך על שפת ים בין חול לגלים!

כל טיפין של ים צלולה כמראה, משקפת את כל העולם כולו, ואומרים ששירת הים היא התורה, במקום שאלוהים הציל את בניו ובנותיו שם כל התורה. במה הציל אלוהים את בניו ובנותיו ? שפתח להם דרך בתוך המים השופעים, שמשולה התורה למים שופעים. ומה עניין הפיוט? אני תוהה באמצעו של שיעור, מה עניין של 'קהילה שרה' עם עניין של ים או חול? מה כף הרגל הדורכת בהמון גרגרי חול יום יום וגל ים זה בא ושוטף את העליצות שבחול, בא סוחף , מגנטי אל תוך לב ים?

פיוט קדום הוא גלגול מהלב מעין תפילה אישית, בין תפילה לתפילה מציץ הפיוט כשיר הלב, לוקח לו חירות לומר מה הרגשנו,ממה פחדנו,ממה שמחנו, מה עומד בפנינו כשאלה? מה צר כאויב לנו ומה נפתח כאוהב לנו. שם בהיכלות של פעם, היינו הכלי דרכו זרמו המילים והניגונים, ים שופע. בכל אחד מאיתנו טמון מספר סיפורים ,שר שירים, מפייטת פיוטים, בכל אחד יש תפילה היא שפת הרגש והרצון.

כתיבה היא התעמקות בעולמנו הפנימי, צלילה אל מי הים שלנו, הקשבה מדוקדקת אל מה שמדובר בתוכנו. עדות למחשבותינו, הדהוד טיפות מטפטפות כאותיות .

כתיבה היא להיות באיחוד עם היקום, להביט, לחוש, להריח, להקשיב ולתאר זאת. כך הכתיבה היא הד של מחשבה שבבי זיכרונות רטט שנע בעולם בוואדיות החיים.

על שולחן כתיבתי הנחתי כוס זכוכית ארוכה ובה מי ברז וממנה עולים ארבעה גבעולי אפונה ריחנית. סגול ,אדום ,ורוד בהיר ולבן . פסח בפתח, ומעין זה של ניחוח משכר מרחיב מחשבה ומלטף כל דבר. אני אוהבת את פרח האפונה הריחנית, הוא שביב זיכרון מילדותי, גינת הורי בקיבוץ בה הונחו מוטות עץ במרחק שלשה מטרים זה מזה וחוט בהיר נמתח בין מוט למוט להיות לאפונה המטפסת סולם ומשען בזמן צמיחתה. כל ימי האביב היו אפונות ריחניוח פונות אלי ופיהן כשפתיים עדינות בצבעי פסטל או אודם בוהק דוברות את יפי האביב. הנה זיכרון והנה תחילתו של סיפור מעמקו של ים הזיכרונות, מגעש של גלים. ידעתי תמיד שלפיהן יש דברים ללחש לי, פעם זו הייתה אהבת נעורים ביישנית ובאחרת שמחת קבלתי ללמודים לאוניברסיטה. כך אפילו לי, יש פרח פרטי המזכיר לי את דרכי המחזיר אותי לזמן ומקום אחרים. כל פעם כשאני קוראת את כתיבתי היא נפתחת כמניפה, כפרח הניפרח, תחילה כדור הזרע הקטן ותחילתו של דבר שאיני יודעת כיצד צורתו וצבעו ואז במשך כמה זמן אינני יודעת, אפילו אולי מכרסמת בי מחשבה, שטויות שטויות, אין זו אלא קליפה, אך לפתע משהו מגשים את הכדור הקטן טיפות לא ידועות גורמות לו לפרוץ את מעטה האדמה ולהציץ נבט וכבר זמן עובר והנה – הוא מתחזק והולך ולובש צורה. כותבת אני בשפת הצמיחה, גבעול בכמיהתו לאור עולה מעלה - מעלה. מעלה עלים וניצנים ולבסוף כותרות, כמילים.

לפתע , כשעולה למולי פרח, שצורתו וצבעו ברורים אז אני יודעת שכתבתי את עצמי.

הנה כתבתי טיוטא, אמת, היא זקוקה לליטוש כיהלום, ל'זמן ניצן' בטרם היפתחו לעולם! בה -בטיוטא יש ערך רב, בתהליך הכתיבה היא אחוזה בקרקע ממנה יצמחו עוד ועוד פרחי מילים. היא המקור. תחילה היא קרקע מלאה בגושים, שיש לפורר ולתחח, לאוורר, להשקות,לנקש ולהמתין לנבטים. לפעמים כדי להחזיק היטב ולאחוז בכל שברי המילים והזיכרונות יש לבנות את מבנה המוטות ולמתוח חוט בהיר, כשם שאבי בנה בגינתנו, כך שישתרגו להם המילים והמשפטים בינות לחוטים, בדרכם מעלה בכמיהתם לפריחה. בין הניצן לקרקע נוצר החיבור, בצינורות ההזנה, הם צרכים זה לזה, הקרקע בהיותה אם לכל, מניצה ומזינה.

כשאנו נזכרים בחיבור שכתבנו, על פי כללים נתונים ומקובלים לכתיבה מוצלחת בהירה ונכונה (מקודשת כביכול), רצוי שנדע כי אין זה הוא החיבור היצירתי, אין הוא הביטוי האותנטי ביותר שלנו! אפילו באמרנו את המילה חיבור אנו שואלים מה מתחבר אל מה? האם זה אנחנו אל עצמנו, אל שבבי הזיכרון אל הד ימי החול? ושמא זה הוא חיבור ליומיומי ? אולי חיבור לזולת? האם היינו רוצים לצקת לתוכו גוונים שראינו, צלילים ששמענו רק בכדי ליצור קשר, להתחבר ? ובסופו של דבר, זו היא החירות שלנו לכתוב את עצמנו דרך זיכרונותינו ומחשבותינו משוחררים מכל כבלים של תבנית, משעבוד למקובל. החשיבה הרב תחומית שואפת לצאת מן המיצר, לחבר זה לזה את הפרטים באופן יצירתי ולאפשר לנו לכתוב ביתר חופשיות, מתוך חוויה אישית ואותנטית. אין פסיחה על עצמנו, אנחנו מחשיבים את החוויה שלנו, מטפחים את הניצן של כתיבתנו בקרקע עשירה. בליל הסדר, כשאתם קהילה שרה, האזינו לפיוטים יש בלחן ובמילים שלהם רטט וזיכרון שנושא עמו המיית גלים שמספרת סיפור ודעו שכותבי הפיוטים לקחו להם חירות לקשט ולעטר את התפילות המקודשות ולכתוב את החוויה האישית .