תרגום

נולדתי במשפחה שבה בליל של שפות, בילדותי שמעתי את סבי שעלה מסוריה דובר ערבית וידעתי שהוא מורה לערבית, צרפתית ועברית וכך גם דודי שהיה בלשן והתמחה בשפות שמיות ובחקר הלשון. השפה תמיד הייתה מרכזית בחיינו והיוותה את החוזק של המשפחה להיקלט כמהגרים בארץ. כשבגרתי גיליתי עד כמה ידיעת שפות רבות הנה יתרון כגשר להכרות בין תרבויות שונות.

מלאכת התרגום היא מלאכה שיש בה אחריות, צריך שיהא כוח מניע במפגש עם טקסטים בשפה אחרת בפני עצמה!

לדעתי הכרות עם שפה אחרת היא הכרות עם תרבות אחרת משלי, שלעיתים קרובות מוצפן בה ידע חשוב ורלבנטי לכולם.

במעשה התרגום נחשפת התכונה של הלשון לצייר ציור - תמונה במילים הינה למעשה מטאפורה ואני משתמשת ביכולת שלי ליצור מטאפורות בכתיבה בזמן התרגום, בתוך כך הגילוי הוא שבני האדם לא כל כך שונים זה מזה. ולכן תרגום הוא למעשה גשר בין תרבויות ובין אנשים!

לאחרונה תרגמתי יחד עם דר' מרי טוטרי, מרצה לאזרחות, ספר נפלא של הסופרת (וגם רופאת עיניים) הסורית ערבייה נוצרית – היפא ביטאר, העוסק בחוויית הקהל הדומם (ניצבים) כמטאפורה לקהל השבוי שהוא למעשה האזרחים!

 ראו למטה לדוגמא – סיפור קצר מתורגם –  של היפא ביטאר.

טקסט נוסף שעסקתי בתרגומו הוא סיפור בשפה הערבית על ה'אלף בית', ספר לילדים המיועד לכיתות א' וב' בבתי ספר אנתרופוסופיים, שתרגומו נעשה בשיתוף עם המורה לנא נסרללה, המלמדת מזה שנים בבית ספר אנתרופוסופי. התרגום נעשה כחלק מעבודת התזה בהוראה רב תחומית.

 

 

בין א' לת' / היפא ביטאר מתוך אסופת הסיפורים - "ניצבים"

 

אלה הטיפשים לא הצליחו לאבחן את מחלתי. אם אני חולה בכלל.

כל העניין הוא שיש לי התקפות פתאומיות של צרחות היסטריות המלוות באמירת

מילים ומלמולים שאין בהם קשר או שאינם יוצאים ממוחי...אותן מילים והברות שיוצאות מעומק נשמתי, גרעין הפחד המתמשך...

אחרי רבע שעה נרגעת התקפת הצרחות ההיסטרית ואני חשה עייפות, מוטלת תשושה. אינני זוכרת מילה ממה שמלמלתי, אלא זיק זיכרון ממבטי הפחד והבושה שסביבי.

כשזה קורה, בני משפחתי נוהרים לחלונות לאטום אותם ומביטים בי במבטים של תחינה – שאשתוק, שמא אגרום להם לבושה בפני השכנים.

מוזר שאף אחד מבני משפחתי האהובה, לא מעז לגעת בי בעיצומו של התקף הצרחות ההיסטרי, כאילו חוששים להתחשמל מזרם בלתי נשלט וחשמלי שזורם בתוכי.

הלכתי למפורסמים שברופאי העצבים, שירפאו אותי מהתקפי העצבים, שתכפו, הם התישו אותי בכל הבדיקות ונתנו לי תרופות שהרעילו את גופי, אבל התקפי העצבים לא נסוגו, אלא גברו...

עד שהורי חשבו שאני מטורפת לגמרי ואין סיכוי שאבריא.

יום אחד קמתי משנתי.

התעוררתי, היו לי רעידות החלמה שתקפו את גופי בחוזקה, ומצאתי את עצמי מתנשפת כשדמעות מנקות את פני שהפכו להיות שלוות. ידעתי אמת מבריאה... שיכולה רק היא לרפא אותי והאמנתי שכל ההתקפים ההיסטריים לא יחזרו אלי יותר.

משפחתי שמחה מאוד ובעלי כבר חזר מהחלטתו לגרש אותי. אבל הם לא הבינו שהריפוי היה דרך חלום שחלמתי.

במציאות זה לא היה חלום, אלא נבואה או ליתר דיוק המפתח, הפתרון.

חלמתי על שני פנים זה מול זה, צמודים עד שנדבקו זה בזה שניהם, אלו היו חברותיי מהילדות, יחד גדלנו מתקופת בית הספר היסודי ועד לסיום האוניברסיטה, תמיד דמיינתי את עצמי ביניהן,כמו בתוך שלטון שמועך אותי ללא רחמים, שמכריח אותי לחיות ללא תזוזה, מרותקת, מהיכולת לחשוב.

חברתי הראשונה א', היא אשתו של איש ביטחון וחברתי השנייה ת' היא, אשתו של עציר פוליטי, ואני- אבודה ביניהן, בין כולא וכלוא.

לא מעזה לשאול מי אני, רגילה לחגוג את ימי ההולדת שלהן, ישנה בבתיהן ומתיידדת עם ילדיהן. הבית של א' הוא ארמון מפואר עד כדי בחילה. הבית של ת', מרתף עלוב, ואני מתנדנדת בין ארמון למרתף, כמו חיה מבוהלת ממכת המקל, פוחדת מרעב.

אין לי דבר מלבד – לצרוח.

צרחה מרגיעה במקצת את גופי ונפשי, מאפשרת לשאת את הסבל בחיים המשתפלים לתהום.

איך אדע מי אני, זרה לעצמי, האמת באה אלי דרך חלום שזרם בו חום מרפא ומטיב,

שני פנים פגשו זה את זה, הכולא והנכלא,

הביטו זה בזה, לזמן ארוך, ארוך....

אש ניצתה מזיק מבטם שהאירה לפתע את ליבי,

האירה מעמקים של אופל, דיכוי ופחד.

מיהרתי והדלקתי את האור, מחפשת בלב פועם, את תמונות הילדות שלנו, מחפשת בהתמדה,תמונה של שלושתנו עומדות ליד עץ הברוש העצום, בחצר בית הספר. והנה - התצלום - אני ניצבת ביניהן, לכולנו חיוך תמים, שהרי איננו יודעות מה מצפה לנו בעתיד.

בזכוכית מגדלת בחנתי את פנינו הילדותיות, מנסה להבין דרכן מה היינו אמורות לעבור, מנסה לאתר רמז לבאות, האם חלמנו שיום אחד הזמן יהתל בנו באופן מוזר ומביך?

תמיד הייתי ביניהן, לא שייכת, זרה. נקרעת בין הצדדים. יקשה על אדם להבין את זרותי, אם לא חי את חיי האוסר והאסור. להיות חברה של שניהם, כמו להתרחק מהחיים והאמת, מהכבוד והאומץ.

טומנת את ראשי בחול, כבת יענה, מפחדת לומר את האמת. לא העזתי מעולם, להתבונן בעצמי, תמיד חשה בושה כחיה העולה לקרבן,מוקפת בהאשמות הלא רציונליות, שומרת על חברות הילדות שלי כאילו שזה מעשה טבעי לאדם.

למדתי לעמעם את המציאות, מכל לחץ התחושה הזו, התרגלתי לטבוע בשינה אחרי ששמעתי מהדורת חדשות שהכול היה בה – דם, אבל עד כמה אוכל לשאת אשמה בעצמי? בארץ שיכולה לבטל את נוכחותי, עד שאני הופכת לנעדרת - בארצי, ארץ האוסרת אותי במאסר כל חיי, או מועכת אותי כמו חרק, כי - חשבתי שונה מהמצהירים שהם – מגני הארץ?

מודה על כישלוני, למצוא איזון בעולמי. וכל אשר יכולתי הוא להתרחק. להכהות חושיי. אבל בעומק נפשי ומצפוני יש משהו שמתנגד ל - אילוף!

מי שמסרב - זה המהות של האמת, האם המהות של האמת נולדת איתנו?

הצרחה ההיסטרית שלי היא: "איך את יכולה להתפתל בין אסיר לאוסר?"

נחמה, נחמה... האם אוכל להתחבא בעבר הרחוק,הנקי הנעים? האם אוכל להתחבא...

חוזרת על אותו משפט בתחנונים, מתחננת שיחזור, אותו היום שהופז באור, היינו שלוש חברות, יצאנו מהפקולטה להנדסה אזרחית הלכנו לבית קפה בשפת הים והדמעות מילאו את עינינו, כל אחת ידעה שתלך לדרכה, אני בחרתי ללכת ללונדון, לקבל דוקטורט, א' החליטה להינשא לקצין צעיר ועני שהבטיח לה שתוך תקופה קצרה תהא – מלכה.

ות' התחתנה עם מורה עיתונאי, שכותב מאמרים אמיצים.

אני- נבלעתי בגולה וחייתי שש שנים בעיר הערפל, תוך התנשפות למצוא את עצמי, בחיפושיי עוקבת אחרי החדשות מהארץ, על בתי הכלא שמלאים בצעירים, בחדשות על עוני ושחיתות. בחדשות על שוחד, התדרדרות בוטה בחינוך ושחיתות השופטים....

מנסה להשתכנע שהארץ - בסדר, וכל מה שעיני רואות זה ניסיון להכפיש את המולדת.

היה זה טבעי לגמרי שביום בו חזרתי למולדת, התקשרתי לחברותיי, א' ו – ת' .

נדהמתי להיווכח שיש נתק בינן, בקושי הכרתי את א' שעברה כמה ניתוחים פלסטיים והפכה לאישיות אחרת ואילולא, צליל צחוקה חשבתי שלא היא – זו.

הייתה עוברת בין כמה ארמונות, בבירה, בכפר, ואחר בפורטוגל ובדירה בפריס... לא העזתי לשאול- מאיפה לך כל זה שנישאת עם בחור עני??? נכון שהוא קצין...אבל מצאתי את עצמי מפרגנת לה על מעמדו הגבוה של בעלה, אליו הגיע במהירות. ויותר מכל הדהים אותי, העושר הבוטה, והרצון שלה לתת הרצאות מוסר וצדק....... בעלת המיליונים, אישתו של הגנב, מדברת על שחיתות ומושחתים ומפארת את בעלה וחבורתו שאילולא מאמציו הנאמנים, המולדת הייתה טובעת בכאוס, ונעלמת תחושת הביטחון והאזרחות.........

פעם אחת העזתי וקטעתי אותה, טענתי - שהביטחון שאנו חשים דומה לביטחון של 'תרנגול בכלוב' – הביטה בי במבט קר ללא קמצוץ חיבה, רעדתי מפחד.. ואז עלו בדימיוני, תמונות של מאות תרנגולים שחוטים.

הייתי מביטה בעצמי עם הימים החולפים איך השתנתי והפכתי לקטנה, חייכתי בפניה של א', משפילה עיניי, מתגוננת ממפלצת לא ידועה האורבת לי,שמתעתדת לקפוץ עלי בכל רגע, להיכלא בעוון אשמה שאין לי יכולת להתנגד לה!

הפכתי לגאה בחברות עמה, מקבלת מתנות יקרות, תכשיטים מנצנצים מזהב, מיני בשמים, ממתקים מארצות רחוקות, וכשאני לוקחת מתנותיה – בלב פועם ולוהט, אני מוסרת אותן לחברתי ת'. נשבעת באל, אלו מתנות רבות!

אני יושבת עם ת' במרתף החשוך שלה, מביטה בעיניה מבלי למצמץ- בעיניה השחורות, המוצפות דיכאון – שקט.

חשה בצער שלה, המפיץ ריחו בכל מקום כמו ריח הזוהמה, צער עמוק וטהור עד כדי כישלון לייפות אותו. אני שואלת אותה על בנה הבכור שסיים פקולטה לרפואה בהצטיינות, והיא עונה בקול עמוק, כאילו עלה מהמרתף או מגיח ממערה- הבחור התמוטט, שותה את הטיפה המרה, ומעשן, כי מילגה שיועדה לו בכדי לסיים את לימודי התעודה בפריס- נשדדה ממנו וניתנה לבנו של איש ממעמד גבוה יותר.

הבת שלה שטרם מלאו לה 15 שנים מבודדת בחרם, ולא מתרועעת עם אף אחד, היא מתביישת לצאת בבגדיה שעיפוש ריחם של בדים משומשים עולה בהם, היא לא אוהבת ששואלים אותה על אביה שמעולם לא פגשה, בהיותה בבטן אימא - נבלע בבית הסוהר.

אני נפגשת עם א' וליבי נאטם, גופי מתקשח, מייחלת לצעוק ולשאול מאיפה לך כל הכסף הזה יה גנבת, את ובעלך אסרתם את בעלה של ת', אני מדמיינת שהיא צורחת בפני – תשתקי אנחנו מגנים על הארץ מפעולות "שאראב" מגנים מהתפרעות, מבעלי מחשבות הרסניות כמו של בעלה של ת',..... אני עונה לה- אבל בעלה של ת' הגון, לוחם וכותב את האינטרס של המולדת! היא עונה לי- לא! הוא שפל! רוצה למכור את הארץ לאוייבי ה'ערביות'! אני קוטעת אותה בהתגרות – לא, הוא אדם נפלא, משלם את המחיר בחייו, מחיר הכבוד, החירות. את ובעלך גנבים המתיימרים להיות מגנים שלנו! היא - לוחצת על פעמון קטן שלידה לפתע - כלבי השמירה שלה מתעוררים וגוררים אותי לבית הסוהר.

בין הארמון למרתף מסתיימים חיי, אין לי דבר מלבד לצרוח! אני מודה ללא בושה שאין לי עמדה, שקיבלתי כסף למחקר מדעי, למרות שהכסף הגיע למישהו אחר, חברתי א', הפעילה את קשריה והכריחה את הועדה לתת לי את הכסף!

אני מחכה לכל המתנות כמו כלב המחכה לאדונו שיזרוק לו את הפירורים....! חשה גוש מבחיל מהביזיון הרוחש בתוכי. אולי המילה המתאימה למתרחש סביבי היא - התעמרות.

יש לי הנאה מרבית מקריאת מאמרים שמנתחת את השחיתות וחושפת את הגנבים והבזויים המדכאים, אני מגישה לחברתי ת' את המאמרים הלוהטים והאסורים, שאני שולפת מהרשת .אני וחברתי מנתחות באלגנטיות - ובריחוק, באומנות של כירורג,ודנות במאמרים תוך כדי לגימות עונג מהיין המשובח שא' נתנה לנו...

ת' - בקצה של הדברים,

בעלה נבלע בסוהר חשוך,

הוא  תמונה תלוייה על הקיר,

מסירה את אבק הצער מפניו יום יום,

יושבת מול תמונה,

כוס קפה

סיגריה זולה.

מתמסך עשן ביניהם,

חיים מתאדים

העשן- חלומותיה, צערה

מצייר מילים ואותיות.

היא לוותה הלוואה גדולה כדי לשחד מישהו שיסייע לה להיפגש עם בעלה, מספרת לי על הביקור הקצר-

עיניים בוהות בנו

בגדים עוברים מיד ליד

דרך סורגים - תצלומי הילדים

דמעות בעיני האסיר

לב נשבר, לב נשבר

תארי לעצמך - הוא אומר לה - ראיתי את פני ביתנו בתצלום של חבר... ואינני מכיר אותה יותר...

מנסה להרגיעו, אבל הדיבור התפזר, היא נאנחת מעומק נשמתה, כאילו סכין שתקוע בקרבה הותז החוצה, הוא מקרב את התצלום ללבבו,

מתמלא כאב ואומר-

"זה מספיק".

חשבה שעות ארוכות , "זה מספיק".

בהתקף האחרון שלי, שכל הקירות הבית צעקו ורעדו גם הם,

כפי שסופר לי , צעקתי –

" ז ה   מ ס פ י ק ! ! ! "

כבר לא יכולה את בית המשפט בתוכי, מי אני. האם שייכת לא' או ל ת'?

כשאני חיה את חיי בין שתיהן אני מתבוננת בחלל המחושמל, עיניים מלאות כעס רושפות אש, הדמעות שלי הופכות לחומצה,

אני שוטחת תחינה בפני כל האלים, ובני האדם,

להציל אותי, מכל קרע ברוחי,

שינתן לי חבל ההצלה ....אני דופקת על השולחן

די לביזוי , זה מספיק!

ידיי כואבות מרוב הדפיקות הללו, ופתאום,

קופץ לו עט שכותב בשחור,

והוא בין אצבעותיי , והוא צוחק באומץ,

אני הפתרון-

ספרי.